אברהם לביא

ד"ר אברהם לביא

אברהם לביא (1916 – ספטמבר 1998) היה מרצה, חוקר, קריין, עורך-חדשות, עיתונאי, מתרגם ומורה. פעל לקידום לימוד הלשון הערבית והעברית בישראל ובארצות-הברית.

נעוריו ותחילת דרכו

נולד כאברהם לוי ב-1916 בטבריה, למד בחדר עד גיל בר-מצווה, ואחר-כך בבית-ספר מוסלמי. בגיל 16 התקבל לבית הספר הריאלי בחיפה אך עקב המצב הכלכלי הקשה נאלץ להפסיק את לימודיו ועבר לתל אביב, שם ניסה את כוחו בעבודות שונות כגון נגרות וחייטות. בד בבד סיים קורס גבוה בשפה הערבית בבית ספר להתכתבות בקהיר. בעקבות זאת הגיע לבית-הספר לשפות "ברליץ" ושם החל ללמד את השפה הערבית. כמו כן עבד ב- food-control של המנדט הבריטי בשנות הארבעים, וכן הופיע כמומחה לשפה הערבית בבתי משפט בענייני מס הכנסה של האוכלוסייה הערבית. עד מהרה, בזכות קולו הערב ומבטאו המשובח, התקבל כקריין ועורך-חדשות בשפה הערבית בקול ישראל. לאחר שדוד בן-גוריון הקריא את מגילת העצמאות בטקס הכרזת העצמאות ב-14 במאי 1948, הקריא אברהם לביא ברדיו את מגילת העצמאות בשפה הערבית. כמו כן פרסם מאמרים שונים בענייני שפה, מדיניות, ביקורת וחינוך בעיתון הערבי "אל-יום" ובביטאון העברי "הד החינוך".

דרכו המקצועית

בהמשך לימד ערבית דורות רבים של תלמידים בבית ספר כי"ח, גימנסיה הרצליה, בית ספר תיכון חדש, ותיכון עירוני א' בתל אביב. רבים מהם המשיכו את דרכו כמורים, מרצים ופרשנים לענייני ערבים. הוא היה מורה נלהב ומסור והקדים את זמנו בהכרת חשיבות לימוד השפה הערבית בישראל. פעל ונלחם רבות למען החדרת לימוד שפה זו כשפת-חובה בבתי-ספר. במאמר נוקב בעיתון הארץ מ-7 באוקטובר 1963 שאל לביא: "השפה הערבית שלטת סביבנו, ובישראל עצמה רבים מאד המדברים ערבית. הרשאים אנו להתעלם מהערבית? צעדם הראשון של בוגרי-התיכון הוא לצה"ל. האם לא כדאי שידעו ערבית? והאם לא תהא חובת לימוד ערבית הוכחה לכוונותינו הכנות להשתלב בסביבתנו?" וסיכם: "אין חולקים כי ידיעת ערבית מסייעת להעמקת ידע העברית."

במקביל לעבודת ההוראה שלו, השלים את מבחני-הבגרות, ואחרי-כן, ב-1956, תואר ראשון במשפטים בבית הספר הגבוה למשפט וכלכלה. לאחר-מכן החל ללמד ערבית באוניברסיטת בר-אילן. ב-1966 סיים תואר שני באוניברסיטה זו בדברי ימי ישראל.

אולפן עקיבא

לאחר מלחמת ששת-הימים העביר קורסים מזורזים ללימוד השפה הערבית המדוברת באולפן עקיבא בנתניה, שנקראו "מדבר ומזמר ערבית". בהם למדו מבוגרים ונערים, תלמידי-תיכון ועורכי-דין, מפקחים ועקרות-בית, מרצים, אנשי-הסברה ועוד. בקורסים אלה של שלושה שבועות, שהקנו כ-700 מילים, התלמידים בין היתר למדו לרקוד דבקה ולשיר בערבית, בקרו בכפרים ערביים, למדו פתגמים וספגו את התרבות יחד עם יסודות השפה המדוברת. התלמידים היהודים קבלו שמות ערביים. התלמיד אהרון נקרא אבו אסד על שם בנו אריה, דוד נקרא דאוד וטובה נקראה צאלחה. הקורסים התפרסמו בעיתונים, וזכו לכותרות נלהבות: ""מבצע קירוב לבבות" נערך בכפר ערבי – לתלמידי-אולפן", "כיפה סרוגה באום-אל-פאחם", "אנשי אום אל פאחם: "כל פגיעה באורחינו היהודים כמוה כפגיעה בכבוד הערבי", "הערבים דיברו עברית, היהודים דיברו ערבית", "חובש הכיפה וחובש הכאפייה", "לומדים ערבית וצוברים חוויות".

בעקבות הצלחת שיטה חדשנית זו הוצא תקליט בהוצאת תקליטי סי.בי.אס, בו הוא מלמד את השפה בדרך זו.

עבודת דוקטורט

ב- 1970 נסע לביא עם אשתו ובתו הצעירה לעיר אן ארבור שבמישיגן, שם שהה כשנתיים במסגרת מחקרו וכתיבת עבודת-הדוקטורט שלו. בד בבד לימד ערבית באוניברסיטת ויין בדטרויט. בתו הבכירה נשארה לשרת בצבא. כשחזר לארץ המשיך ללמד ערבית באוניברסיטת בר-אילן, וכן הרצה באוניברסיטת תל אביב, באוניברסיטת חיפה, בסמינר לוינסקי, בחוג ללימודי ארץ ישראל בית ברל, ובתיכון עירוני א'.

ב- 1975 הייתה לו פינה יומית פופולרית ב"קול-ישראל" ללימוד ערבית מדוברת, שנקראה "כאן בבית". ב- 1977 כתב יחד עם חזי ברוש ספר ללימוד ערבית מדוברת - "אני רוצה ללמוד ערבית - בידי אתעלם ערבי" בהוצאת עם עובד.

ב- 1979 סיים דוקטורט בהתכתבות בלימודי המזרח-התיכון באוניברסיטת מישיגן. נושא עבודת הדוקטורט שלו היה "מחברות איתיאל". בעבודת הדוקטורט שלו השווה אברהם לביא בין המקור לתרגום ובין הדוגמאות השונות בשתי השפות. בעקבות מחקרו זה מונה ב-18.7.79 לראש המחלקה לערבית באוניברסיטת בר-אילן.

הוראה פרטית לדיפלומטים ואנשי ציבור

ד"ר אברהם לביא בשיעור

לביא אהב לתבל את דרך-הוראתו בפתגמים ציוריים בשתי השפות, ולכתוב חרוזים ואקרוסטיכונים בסגנון תור הזהב בספרד של ימי הביניים, וכך הלהיב את תלמידיו. כמו כן דיבר אנגלית, צרפתית ומעט גרמנית. לאחר שהתגלה כישרונו כמורה, החלו לפקוד את ביתו אישים רבים שרצו לשפר את שליטתם בשפה הערבית. כך לימד בין היתר את חברי הכנסת מנחם בגין, יצחק מודעי, אריה (לובה) אליאב, והרב משה לוינגר. בעקבות הצלחתו פנו אליו גם דיפלומטים ושגרירים רבים.

פייר ז'ילבר, שגריר צרפת בישראל בשנים 1953–1960, למד אצלו במשך כל זמן שהותו בישראל עברית וערבית. הוא התעקש לסדר ללביא מעמד של עובד שגרירות צרפת בעל מספר-מכונית דיפלומטי לבן. לביא תרגם עבורו מסמכים שונים, בין היתר ברכות לראש השנה לבן-גוריון, ללוי אשכול, לרמטכ"ל צבי צור, לעזר ויצמן, לנשיא יצחק בן-צבי ולאבא אבן.

ב-16 ביולי 1963 ענה בן-גוריון לשגריר הצרפתי, שלמד בעל-פה נאומים שלמים בעברית, וביטא אותם בהגייה המזרחית הגרונית: "ידידי היקר ז'ילבר – שמחתי באמת שמחה רבה על מכתבך. העברית שלך עדיין נהדרת. לא רבים בישראל כותבים עברית כמוך".

לאחר שנבחר זלמן שזר לנשיא השלישי של מדינת ישראל כתב לו לביא בשם ז'ילבר: "אדוני הנשיא, עלץ לבבי ויגל בשומעי שידידי היקר מר שניאור זלמן שזר נבחר לנשיאה של מדינת ישראל. אשריך שזכית לתפקיד רם כזה, ואשרי העם שזכה לנשיא כמוך. אכן, אתה נאה למקומך ומקומך נאה לך. הנני סמוך ובטוח כי צחות לשונך, כושרך ותרבותך הרחבה והעמוקה, יעמדו לך להשמיע את קול ישראל ברמה בין עמי תבל. יהיה רצון כי בימיך יניח ה' לכם מכל אויבכם וישבתם בטח בארצכם, אשר אני קשור אליה בכל נימי נפשי. ברוך תהיה, מכבדך פ. א. ז'ילבר."

כמו כן למדו אצל לביא עברית בין היתר: אוגדן ריד, שגריר ארצות הברית בישראל בשנים 1959–1961, שכתב עליו בהמלצתו: "מצאתי בעבודתי עם מר לביא, שהוא מוכן לעשות מאמץ אינסופי בכל שעה, והוא אחד מאותם האנשים הנדירים שבאמת אוהב ללמד. לכל אחד שיזכה להזדמנות ללמוד איתו, אין המלצה גבוהה מדי."

רולף פאולס, השגריר הראשון של מערב-גרמניה בישראל בשנים 1965–1968, שהתרגש מאד לדבר בשפת-הקודש לאור העבר הקשה בין שני העמים. שגרירי גרמניה בישראל שבאו בעקבותיו המשיכו במסורת לימוד העברית אצל אברהם לביא.

סר מייקל הדו, שגריר בריטניה בישראל בשנים 1965–1969, ששמח לפנות לחברי-הכנסת בעברית צחה.

סעד מורתדא, השגריר הראשון של מצרים בישראל (1979–1982), שאהב להחליף עם לביא פתגמים בניבים הערבים השונים.

עבודת-הוראה בארצות הברית

לאחר פטירת אשתו, נסע ד"ר לביא לארצות הברית, שם לימד שנה באוניברסיטת פרינסטון. אחר-כך עבר לבוסטון, שם לימד עד פרישתו וחזרתו לישראל.

חיים אישיים

לאחר מגפות רבות שפרצו בטבריה בראשית המנדט, נותרו מכל בני-משפחתו הענפה רק שלושה אחים, שנותרו בטבריה. כשהיה בשנות השלושים שלו וכבר קריין, עורך ומורה ידוע, נשא לאישה את סילביה בנימינוביץ', עולה חדשה משוודיה ממוצא רוסי. היא שכנעה אותו להשלים את מבחני-הבגרות ולהגשים את חלום-חייו - קריירה אקדמאית. סילביה הייתה פסנתרנית חובבת וצלמת מקצועית, שתמונותיה התפרסמו בעיתונים בישראל ובשוודיה. לזוג נולדו שתי בנות, גבריאלה ומרים.

בתשובה על הצעת-עבודה מאחת האוניברסיטאות בישראל כתב לביא: "ועתה תור שאלותיי הגיע. ולפני כן אציין שהנני בעל בעמיו, נשוי ואב לשתי בנות, האחת בת תשע והשנייה בת חמש בערך. אשתי, שתחיה, הינה ילידת סטוקהולם שבלתה שבע שנים בארצות הברית. היא מטיבה לכתוב על מכונת-כתיבה באנגלית ויודעת עבודה משרדית. כמו כן יודעת את מלאכת הצילום שאותה למדה בארצות הברית. שאלתי הראשונה בוודאי האם ה"קמח" שנותנת האוניברסיטה יספיק לתורה, כי הלא "אם אין קמח אין תורה"."

דוגמה אחרת לסגנונו הציורי היא מכתבו מ-30 במרץ 1972, כאשר שהה בארצות הברית: "לכל זמן, ועת לכל חפץ תחת השמים. גם העת לשובי למולדת שממנה נעדרתי זה שנתיים כבר הגיעה. אני תקווה ששאגתו של לביא טרם נשכחה, והיא תשוב להדהד בכותלי בית-ספר תיכון עירוני א' בשנת הלימודים הבאה, אם ירצה השם".

ב-31 באוקטובר 1979 כתב לביא לעיריית תל אביב: "כל חיי היו קודש לא רק לחינוך והוראה אלא גם ללימודים. התחלתי את הקריירה שלי בבית-הספר התיכון עירוני א' כמורה לערבית ללא כל תואר אקדמי כלשהו, והנני פורש עכשיו בתואר דוקטור שזכיתי בו מאוניברסיטת מישיגן בארצות הברית. כל זה עשיתי כדי להיות לעזר טוב יותר לתלמידי, ובלי לפגוע בהם על ידי היעדרויות. עבודתי, במשך כל תקופת כהונתי כמורה, מחנך ומרכז מקצוע, נעשתה במסירות, נאמנות יעילות וללא רבב. כדי שאוכל ללמוד ובעת ובעונה אחת גם להתקדם, הייתי צריך להתנזר מכל תענוגות החיים, ולהתמסר לעבודת הקודש שלי, שאותה אהבתי מאד, ושלא הייתי פורש ממנה אלמלא האסון הכבד אשר נפל עלי במות רעיתי ז"ל".

כל ימיו אהב לביא את הים. בילדותו שחה בכנרת, ולא הפסיק לרחוץ במימי האוקיינוס גם בשהותו בארצות הברית בטמפרטורות של מינוס שמונה-עשרה מעלות, אך יותר מכל אהב את חופיה של תל אביב.

ד"ר אברהם לביא נפטר בגיל 82 בערב ראש-השנה בשנת 1998, בביתו בתל אביב.